פסק-דין בתיק ת"א 8258/06

1.         ביום 3.3.04 בשעה 18:02 הובאה התובעת, ילידת 1994, לחדר המיון של המרכז הרפואי "אסף הרופא" בצריפין. בגיליון חדר המיון (מוצג נ/3) נרשם, כי חמש שעות קודם לכן נפגעה התובעת על-ידי רכב, בהיותה הולכת רגל.

תביעה זו הוגשה על יסוד טענת התובעת, כי האירוע הנ"ל הוא "תאונת דרכים" במובן מונח זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. התובעת טוענת, כי בעקבות הפגיעה שנגרמה לה באירוע האמור התגלתה אצלה, מספר חודשים לאחר מכן, מחלת האפילפסיה.

מכיוון שאירוע התאונה שנוי במחלוקת, פוצל הדיון ותחילה נשמעו ראיות בשאלה האם אירעה תאונת דרכים. לנוכח מסקנתי, כי לא הוכח שהתובעת נפגעה בתאונת דרכים, דין התביעה להידחות.

2.         לטענת התובעת, כמפורט בסעיף 2 לכתב התביעה המתוקן, היא נפגעה כהולכת רגל על-ידי טנדר מתוצרת "מאזדה", מ.ר. 6192729 (להלן - " הרכב"), אשר היה נהוג על-ידי הנתבעת מס' 1, הגב' לבנה זית (להלן - " הנתבעת"), או על-ידי הנתבע מס' 2, מר מרדכי זית (להלן - " הנתבע"), או על-ידי רכב אחר. הנתבע והנתבעת יכונו להלן " הנתבעים".

נטען, כי הרכב הפוגע נסע במהירות ופגע בתובעת בעוצמה, עד שהיא הועפה בחוזקה על הכביש ונחבלה בכל חלקי גופה, אך בעיקר בראשה.

כאמור, התובעת טענה שאין היא יודעת מי נהג ברכב, הנתבעת או הנתבע, שהם בעל ואישה, ועקב כך הוגשה התביעה נגד שניהם. מלכתחילה התעורר חשד שהנתבע ביקש להעלים את העובדה שהוא נהג ברכב, הואיל ורישיונו נשלל ובעברו הרשעות רבות בעבירות תעבורה, בגינן אף ריצה תקופות מאסר.

הנתבעת מס' 3 (להלן - " הכשרת הישוב") ביטחה את הרכב בביטוח חובה על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970, ומודה בחבותה על-פי תעודת הביטוח. הנתבעת מס' 4 (להלן - " קרנית"), נתבעה למקרה שייקבע כי הנתבע היה זה שנהג ברכב, שכן לא היה לו רישיון נהיגה תקף במועד האירוע מאחר שרישיונו נשלל, או למקרה שייקבע שרכב אחר פגע בתובעת (טענה שנזנחה בהמשך).

קרנית שלחה לנתבע ולנתבעת הודעה לצדדים שלישיים. לאחר שמיעת הראיות ולאחר שבאי כוח הצדדים סיכמו טענותיהם, הוגשה בקשה מוסכמת לדחיית התביעה כנגד הנתבע וקרנית, ולמחיקת ההודעה לצדדים השלישיים ללא צו להוצאות. בגדר כך הודיע הנתבע, כי הוא מוותר על הוצאותיו בתביעה העיקרית, וקרנית ביקשה כי בית המשפט יפסוק את הוצאותיה בהליך זה. הכשרת הישוב הסכימה למחיקת ההודעה לצדדים השלישיים ללא צו להוצאות,  והשאירה לשיקול דעת בית המשפט את הבקשה בתובענה העיקרית, מבלי שיהא בכך לפגוע בכל טענה של הנתבעת ושל הכשרת הישוב.

לנוכח הודעה זו, אין צורך לקבוע מי נהג ברכב, הנתבעת או הנתבע, וניתן לצאת מההנחה שהנתבעת הייתה הנהגת, כפי שהיא עצמה הודתה, נתון שמקובל גם על המבטחת שלה, הכשרת הישוב (בכפוף לטענה העיקרית של כל הנתבעים לפיה כלל לא התרחשה תאונת דרכים). כאמור, במצב זה, הכשרת הישוב אינה כופרת בחבותה הביטוחית לפיצוי התובעת, ככל שייקבע שאכן התרחשה תאונת דרכים.

3.         מכאן לשאלה העיקרית - האם התובעת נפגעה בתאונת דרכים. כאמור, טענתה היא שהרכב פגע בה. כפי שנראה בהמשך, לא הובאה עדות ישירה על כי התובעת נפגעה מהרכב. מנגד העידו הנתבעים, כי הרכב כלל לא פגע בתובעת. לגירסתם, בעת שנסעו להחזיר את בנם מגן הילדים, כשהנתבעת נוהגת ברכב, ובהגיעם לצומת "T", הבחינו מימינם בתובעת, כשהיא עומדת על המדרכה. הנתבעת האטה את נסיעת הרכב והתקרבה לצומת עד שעצרה לפני פס העצירה, כשבכוונתה לפנות ימינה:

"הגעתי לפס עצירה, עצרתי, הייתה ילדה עומדת (התובעת), היא עמדה שם, לא זזה, עמדה על המדרכה. היא עמדה ולא זזה, כאילו אתה רואה ילדה כמו חולנית כזו. ילדה לא זזה, עומדת המומה. היא עמדה במדרכה של מערב החצייה.

...

ברכב היינו אני ובעלי וראיתי שהילדה עומדת שם והתחלתי לגלוש לאט לאט. פתאום ראיתי את הילדה נופלת. לא יודעת מה קרה לה באותו רגע. עצרתי ישר את האוטו. בעלי יצא עם בקבוק מים, גם אני יצאתי ישר אחריו, בעלי הרטיב לה קצת את הפנים, תוך שניות היא התעוררה, היא הייתה רועדת כזו היא התעלפה, התעוררה ורעדה. ראינו שהכל בסדר, בעלי שטף לה את הפנים שם. שאלנו אותה אם הכל בסדר והיא אמרה כן" (עמ' 65-66 לפרוטוקול). 

מהעדות האמורה עולה באופן חד משמעי, שהתובעת נפלה בהיותה על המדרכה, מימין לרכב, ומבלי שהיה מגע כלשהו בין הרכב לבינה, כשבאותו שלב הרכב "גולש" באיטיות, לאחר שקודם לכן היה בעצירה.

גם בהמשך עדותה הדגישה הנתבעת, כי התובעת נפלה במרחק-מה מהרכב (מטר - מטר וחצי), כי הרכב לא עלה על המדרכה וכי לפני נפילתה של התובעת "היא עמדה זקופה, המומה כזאתי" (עמ' 70, ש' 12 לפרוטוקול).

הנתבע העיד, כי נסע עם רעייתו, הנתבעת, בטנדר "דאבל קבינה" עם ארגז מטען סגור בחלקו האחורי (כלומר, ברכב מסחרי). לדבריו, הנתבעת עצרה "עצירה מוחלטת" לפני קו העצירה ואז הרכב "גלש באיטיות" לכיוון הצומת (עמ' 77, ש' 5-6 לפרוטוקול). את נפילת התובעת "כמעט לא ראיתי כי העיניים של אישתי היו בכביש ולא שלי" (שם, ש' 7). לדבריו, שמע את אישתו אומרת "וואי היא נפלה נפלה" (שם, ש' 8), ואז ירדו שניהם מהרכב. גם הנתבע ציין, כי הרכב כלל לא פגע בתובעת (עמ' 81, ש' 6 לפרוטוקול), אשר הייתה מרוחקת מקצה המדרכה מרחק של מטר עד מטר וחצי.

יצוין, כי בתשובות לשאלון מסר הנתבע, כי ראה את נפילת התובעת וכי התובעת "נפלה ליד המדרכה" (שאלה 14(א) בשאלון שסומן ת/7), אך בתשובה לשאלה אחרת בשאלון השיב, כי "התובעת הייתה ליד מעבר החצייה" (שאלה 15 לשאלון), במרחק של מטר או שני מטר מהרכב. תשובות אלה אינן מתיישבות באופן מלא עם עדות הנתבע בבית המשפט, אך אין מדובר בסתירות מהותיות. גם מהגירסה הכלולה בתשובות לשאלון עולה, כי לא היה מגע בין הרכב לבין התובעת, וכאשר השיב הנתבע בחיוב לשאלה האם ראה את שהתובעת נפלה, אין התשובה מתייחסת בהכרח לרגע הנפילה עצמו, אלא למצב התובעת כשהיא שרועה על המדרכה.

שני העדים הנ"ל שירטטו את מקום האירוע (ת/6 הוא השרטוט שערך הנתבע ונ/6 הוא השרטוט שנעשה על-ידי הנתבעת). משני השרטוטים עולה, כי התובעת נמצאה לימין הרכב. בהמשך נראה, כי לנתון זה משמעות של ממש.

4.         מהעדויות הנ"ל עולה, כי ברגע הנפילה נכחו במקום רק הנתבעים והתובעת. ואכן, על האירוע עצמו העידו רק שלושת בעלי הדין האמורים. בנסיבות אלה הייתה אמורה להיות חשיבות רבה לעדות התובעת, אלא שמתברר כי מדובר בעדות שלא ניתן לבסס עליה כל ממצא.